החלטה בתיק ע"ח 50909-07-13

ערר על החלטת בית משפט השלום לתעבורה בבאר שבע (כב' השופט אופיר), בתיק פ"ת 4004-06-13, מיום 7.7.13, לפיה הורה על פסילת רישיונה של העוררת עד תום ההליכים.

נגד העוררת הוגש כתב אישום המייחס לה עבירה של גרימת מוות ברשלנות, בכך שבתאריך 30.9.12, נהגה ברכבה ברשלנות, וגרמה לתאונת דרכים, שכתוצאה ממנה נהרג קטין יליד 16.12.06 (להלן: "המנוח"). מיד בסמוך לתאונה נפסל רישיונה של העוררת, פסילה מנהלית, לתקופה של 90 יום. בתום התקופה הושב למערערת הרישיון. כתב האישום והבקשה לפסילה עד תום ההליכים הוגשו בתאריך 16.6.13, דהיינו, כתשעה חודשים לאחר התאונה, וכחצי שנה לאחר שהושב לעוררת רישיון הנהיגה.

בדיון בבית משפט קמא, טען ב"כ העוררת, הן לראיות לכאורה והן לשיהוי בהגשת כתב האישום. בית משפט קמא דחה את שתי הטענות.

אשר לראיות לכאורה, קבע בית משפט קמא, כי קיימות תשתית ראייתית מספקת.  מחומר החקירה עולה, כי העוררת, שוותק הנהיגה שלה היה כשנה ושלושה חודשים ביום התאונה, נהגה ברכב, ותוך כדי נהיגה הביטה לכיוון המושב האחורי. כאשר ביקשה לבלום, לחצה תחת זאת על דוושת הגז, והתנגשה בעוצמה בקיר בנוי, מאחוריו עמד המנוח אשר נפגע ומת. נקבע, כי בידי המדינה ראיות טובות לכאורה, לנטען בכתב האישום, וכי מדובר בנסיבות המעידות על התנהלות רשלנית לכאורה, יחד עם חוסר ניסיון בהפעלת רכב.

אשר למסוכנות, נקבע כי לעוררת וותק נהיגה קצר מאוד. זאת, ביחד עם התנהלות בלתי זהירה לכאורה מצידה, המאפשרת לרכב לנוע קדימה כאשר מבטה מופנה לאחור, מלמדים על מסוכנות. על פי סעיף 46ב לפקודת התעבורה, הגשת כתב אישום בעבירה של גרימת מוות ברשלנות, יוצרת חזקת מסוכנות, והנטל על כתפי הנהג להפריכה. נקבע, כי העוררת לא הפריכה את חזקת המסוכנות הנשקפת ממנה.

בית משפט קמא דחה גם את טענת השיהוי, הגם שדעתו לא היתה נוחה מהתנהלות הפרקליטות, לפיה בשל עומס עבודה, לא הגישה את כתב האישום מיד עם תום ההליך המנהלי. עם זאת נקבע, כי פסיקת בית המשפט העליון היא חד משמעית, לפיה, השתהותה של המדינה כשלעצמה, אין בה כדי להכריע בשאלת המסוכנות. בית משפט קמא הפנה לבש"פ 2653/99 מסעאד זיאד נ' מדינת ישראל. באותו מקרה נקבע כי יכול שיהיה להשתהות משקל מסוים במקרים גבוליים.

בית משפט קמא קבע, כי אין מדובר במקרה גבול, באשר המעשה הרשלני בוצע על ידי נהגת חסרת ניסיון, והתוצאות קטלניות. בית משפט קמא דחה את טענת הסנגור, לפיה נהיגתה במחצית השנה לאחר שהוחזר לה הרישיון, ללא עבירות נוספות, מפריכה את חזקת המסוכנות. נקבע, כי העוררת נהגה יותר משנה לפני התאונה, ולא ביצעה עבירות, ועובדה זו לא מנעה ביצוע העבירה נשוא האישום, ואין בה כדי להעיד על העדר מסוכנות, וחוסר מיומנות בהפעלת הרכב מצידה.

עוד נקבע, כי כאשר מדובר בוותק נהיגה כה קצר, העדר עבר תעבורתי, לפני או אחרי האירוע, אינו מלמד על המסוכנות. לפיכך, המסוכנות תלמד מנסיבות האירוע, והתנהגות העוררת במהלכו. נסיבות האירוע מלמדות על מסוכנות, אשר לא הופרכה, ולכן אין הצדקה לסטות מהוראות החוק רק בשל השיהוי הבלתי תקין שבהתנהלות הפרקליטות.

ב"כ העוררת מלין על קביעת בית משפט קמא, ובפרט על דחיית טענת השיהוי. לטענתו, על המדינה היה להקפיד על הגשת הבקשה לפסילה עד תום ההליכים, פרק זמן סביר, לפני תום תקופת הפסילה המנהלית, ולא חצי שנה לאחר שהסתיימה. אין הדבר מתיישב עם חובת ההגינות המוגברת המוטלת על המשיבה. ב"כ העוררת מפנה לבש"פ 2327/08 ליפשיץ נ' מדינת ישראל, שם נקבע, כי לעיתים שיהוי רב בהגשת בקשת הפסילה, יצביע על כך כי המשיבה אינה סבורה כי נשקפת סכנה ממי שנגדו הוגשה הבקשה, שהרי ככל שחולף זמן בלא שהוגש כתב אישום, מתעצמת החזקה שאין המשטרה והפרקליטות צופות סיכון מנהיגתו של נהג שהיה מעורב בתאונה. לפיכך, טוען ב"כ העוררת, טעה בית משפט קמא עת קבע, שלצורך ההכרעה בשאלת המסוכנות, אין נפקא מינה אם היה שיהוי אם לאו. הוא טוען גם, כי לא נכון היה לקבוע שהעובדה שהמערערת נהגה למעלה מחצי שנה ללא כל עבירת תנועה, אינו מפריך את חזקת המסוכנות.

עוד טוען הוא, כי יש להקיש על סוגייה זו, מסוגיית שחרור נאשמים ממעצר. לא בנקל יורה בית המשפט להחזירם למעצר. עוד מלין הוא על קביעת בית משפט קמא, כי מסוכנותה של המערערת נלמדת מנסיבות אירוע התאונה, וכי בית משפט קמא התעלם, או לא נתן משקל ראוי לטענת הכרסום והגורם הזר המתערב, שניתק את הקשר הסיבתי בין התאונה למות המנוח, וכי עובדות המקרה אינן מצביעות באופן מובהק על התרשלות מצד המערערת.

ב"כ המשיבה מתנגד לערר מנימוקי בית משפט קמא.  לטענתו, סעיף 46ב' אינו מחייב קיומן של ראיות לכאורה, אלא עוסק בנטל שעל המשיבה להפריך את המסוכנות. נטל שכאמור לא הרימה.

לאחר ששמעתי את טענות ב"כ הצדדים, נחה דעתי כי דין הערר להדחות.

אכן, בבש"פ ליפשיץ נקבע כי:

"לעיתים, שיהוי רב בהגשתה של בקשת הפסילה יצביע על כך כי המשיבה אינה סבורה כי נשקפת סכנה ממי שנגדו הוגשה הבקשה ויש בכוחו של שיהוי כאמור לבטל את הפסילה לפי סעיף 46ב(ב) לעיל, " שהרי ככל שחולף הזמן בלא שהוגש כתב אישום, מתעצמת החזקה שאין המשטרה והפרקליטות צופות סיכון מנהיגתו של נהג שהיה מעורב בתאונה" .

באותו מקרה, מדובר היה בשיהוי של שנה וחצי מיום התאונה ועד להגשת כתב האישום, בהם לא ביצע המבקש כל עבירה נוספת, ומדובר היה בנהג ותיק. לכן הסיק בית המשפט מהשיהוי הרב, וגם מהעובדה שכתב האישום הוגש בעקבות פניית בן משפחה של אחד הנפגעים בתאונה, כי המדינה לא סברה כי המבקש מסכן בנהיגתו את שלום הציבור. הכלל עם זאת עומד בעינו, והוא חזקת המסוכנות של מי שהוגש נגדו כתב אישום בעבירה של גרימת מוות בנהיגה רשלנית, אשר הנטל להפריכה הוא על הנאשם. העוררת לא הפריכה את הנטל הזה, שהרי אין במחצית השנה של נהיגה ללא עבירות תעבורה כדי להביא למסקנה כזו או אחרת. אין גם במחצית השנה שבה לא הוגש כתב אישום, כדי ללמד על כך שהמדינה סוברת שאין העוררת מסוכנת לשלום הציבור, אלא כדי ללמד על העומס בו היא נתונה, הגם שהדעת אינה נוחה מהתנהלות זו, כפי שקבע בית משפט קמא.

אוסיף, כי להבדיל מבקשת מעצר עד תום ההליכים, הנטל בהליך זה הוא על הנאשם להוכיח העדר מסוכנות, ולא על התביעה להוכיח מסוכנות. לפיכך, גם אם יש לעיכוב בהגשת כתב האישום משמעות ביחס לעמדת המדינה באשר למסוכנות, עדיין, אין בכך כדי להפריך את החזקה, ואין בכך כדי להסיר את הנטל מכתבי הנאשם להפריכה.

כאמור, העוררת לא הפריכה את חזקת המסוכנות, ולכן אני דוחה את הערר.

ניתן והודע  היום,  כ"ח אלול תשע"ג, 03 ספטמבר 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: